המשך קריאה - אודות

יצוין כי אחת מפקודות מקבת-צפון של חטיבת גולני מיום 25 במאי 1967 הועידה את גדוד 12 לכיבוש נעמוש וזעורה. גדוד 13 היה אמור לכבוש את תל פאחר ובורג' בביל. כעבור מספר ימים שונתה הפקודה ומשימת תל פאחר הוטלה על גדוד 12.

יורי ממשיך ומספר: "שוורצי ואני היינו צריכים אחרי פיצוץ הגדרות בנעמוש לשבת בפתח שנוצר, כדי לסמן לכוחות בפנסים – דרכנו אתם עוברים. אני מאוד פחדתי מזה. מאוד פחדתי. ידענו שלשם מכוון האויב את האש. אני זוכר שהיתה לי חברה, נאוה, וכתבתי לה מכתב פרידה. כתבתי שקיבלתי תפקיד קשה מאוד, תפקיד שלא יודעים אם חוזרים ממנו בחיים. אחר-כך כשאמרו שלא עולים לנעמוש, נשמתי לרווחה.

"את פני המלחמה קיבלנו כשהיינו באיזור צומת כ"ח. לקחו אותנו לעמק דותן, לטובאס, ומכיוון שמלחמת ששת הימים היתה באוטובוסים של אגד, אז היינו באוטובוס ונסענו בטיול לילי. אני כקצין לא ידעתי לאן נוסעים. המלחמה היתה איפשהו בחושך ולא היה ידוע לנו איפה. נכנסנו לוואדי, הקארטר של האוטובוס נדפק בסלע, השמן נשפך והורידו אותנו. בא אוטובוס חליפי והחזירו אותנו צפונה. אנחנו די התעצבנו כבר, כי המלחמה התקדמה ואנחנו לא באקשן ולא כלום. לנו כגולני היה בתודעה שיש חשבון עם הסורים. בשבוע הראשון שלי בצה"ל לקחו אותנו הטירונים לתל דן למלא שקי חול. זה היה נובמבר 1965, והיינו צריכים לשמור שם בלי נשק. זה היה הזוי. אבל התודעה שלנו כגולני, או לפחות שלי, שיש לנו חשבון עם הסורים. וכשלא זזנו בששת הימים ולא קרה כלום בצפון, זה היה מטריד ומעצבן".

תפנית בעלילה האישית של יורי נרשמה ביום שלישי ה-6 ביוני 1967, יומה השני של המלחמה. "קוראים לי ואומרים לי אתה רואה את הזחל"ם הזה? זה מעכשיו הזחל"ם שלך. לקחו זחל"ם נ"מ עם ארבעה קנים (0.5) וסידרו אותו לא כלפי מעלה, אלא אופקי. אני הייתי זה שצריך להפעיל אותו. איתי שמו עוד חייל להחלפת תחמושת ונהג. נסענו מצפון לחצור הגלילית, שם עשינו מטווח מאולתר. זה היה שעות בין הערביים, בעיצומה של המלחמה, ואמרו לי לירות אל ההר. אני זוכר את זה עד היום – רעש נ-ו-ר-א-י. לא לימדו אותי על זה כלום. אמרו זה ארגזי התחמושת, ככה טוענים, היה כסא כזה כמו של נ"מ, אתה משתחל פנימה, אין פקודות, אין כלום, אין כוונות, רק רעש עצום וכוח אש. החייל שהיה איתי היה הרץ שלי, עמד לידי בזחל"ם וצעקתי לו פקודות לנהג וככה הלכנו למלחמה".

זחל"ם מסוג 3Half Track D ארבעה קנים בראונינג 0.5. פעל בצבא ארה"ב במלחמת העולם השנייה ובמלחמת קוריאה, ושימש גם בקרב תל פאחר במלחמת ששת הימים [צילום: patchesofpride.wordpress.com]

על נסיבות הצטרפותו של הזחל"ם שמענו לראשונה בפברואר 2014 מרס"ן דאז חיים יפרח, שהיה בששת הימים יד ימינו של הסמח"ט משה גת. וכך סיפר יפרח: "ארגנתי את הזחל"ם חפ"ק של הסמח"ט. היה לו זחל"ם אחד ומוישה אמר לי שאנסה לגייס כל מיני דברים. היה במחנה פילון זחל"ם נ"מ של חיל האוויר, חדש לגמרי, עם 0.5. ראיתי שזה זחל"ם על הכיף-כיפאק, ניגשתי לנהג אמרתי לו מה אתה עושה פה, הוא אמר לי אני מוצב לנ"מ. אמרתי לו אתה מעכשיו מגוייס ת"פ גולני בפקודת הסמח"ט. מאחר שזה היה זחל"ם מעולה העברנו אליו את כל הקשר והחפ"ק, ומעכשיו היינו שני כלים עם עשרה איש בשניהם גם יחד. גת היה בזחל החדש ואני בזחל אחריו".

אלא שהזחל"ם הזה לא שימש את סמח"ט גולני, אלא הועבר לפעילות מבצעית ושובץ במסגרת הפלוגה המסייעת של גדוד 12.

חיילי מחלקת המק"בים במסייעת פוזרו בין המחלקות האחרות, וסג"מ יורי הירשפלד נותר עם החבר החדש שאיתו יצא לקרב תל פאחר ביום שישי ה-9 ביוני בשעות הצהריים. "עמדנו בפקק תנועה ליד חורשת טל לקראת העלייה למעלה, השעה אחת בצהריים, חודש יוני, שמש 'נהדרת'. לנו הסבירו שחיל האוויר מרכך את היעד, אבל האויב הפיל עלינו גשם של מרגמות. ממש גשם. החבר'ה לפניי ואחריי התחבאו בזחל"מים. אני פחדתי שייפול עלינו פגז פנימה ונגמר הסיפור. זה כמו להיות בכלוב. הרצון הוא או להישכב בפנים או לברוח. ישבנו הרבה זמן עד שהתחלנו לנוע. לא ידענו מה קורה קדימה, כשהוחלט ללכת צפונה לכיוון תל פאחר, ואז הטנקים הראשונים נפגעו. עמדתי על שביל שאי אפשר לעקוף עליו".

מהו מיקומך בסדר התנועה? יורי: "הייתי בוודאות אחרי קבוצה של זחל"מים, חי"רניקים של גולני. אני זוכר סדר גודל של שבעה זחל"מים שנוסעים לפניי ויש מאחוריי עוד זחל"מי חי"ר. ואני מצאתי את עצמי, לא אגיד מיד, אבל כשהלכנו צפונה הייתי קרוב לטנקים. ראיתי אותם עומדים".

איפה עומדים? "על הדרך. לא נוסעים, השיירה עומדת. אני חושב שאחד הטנקים הראשונים נפגעו. זה קרה ממש מתחת לתל פאחר, ואני הייתי מאחוריהם".

ראית חיילים עולים אל היעד? "לא ראיתי אף אחד. אני הייתי על הדרך בתוך העסק הזה, הלכתי אחרי השיירה. אין לי שום קשר עם אף אחד. לא היה משהו מאורגן שאמרו לי – יורי תלך לשם או לשם. לא נסענו חופשי, השיירה קרטעה כמו עומס תנועה: נוסעים – עוצרים. אני יכול להעיד שהגעתי אל החלק שמתחת לחלק הצפוני של התל ואז התחלתי לירות".

מי אמר לך לירות? "צו המצפון. יריתי משום שפחדתי, יריתי משום שירו עליי. לא רק ירו עליי משם, אלא גם מכיוון תל עזזיאת, מלמטה. אני יכול לומר שהיו שני פיצוצים קשים שפגעו בדופן של הזחל"ם. אני חושב שזה היה תותח שלהם, כי זה היה חזק מרובה. ירו עליי ממערב. ממש פליק רציני".

יש לך מושג מה היתה השעה? "אני יכול להגיד שזה היה אי שם בסביבות שלוש, כי יצאנו בערך בשעה שתיים. כל החיים שלי היה בזיכרון שהשעה שתיים היא השעה שיצאנו, אני הסתכלתי בשעון".

ועכשיו ארבעה מקלעים יורים במכה אחת על תל פאחר? "כן. אתה יודע שאתה יורה, אתה יודע לאן אתה יורה, אבל אתה לא יודע אם אתה פוגע ובמי אתה פוגע. ואני כל כך הלום".

כבר כאן הלום? "אין לי דיבור עם אף אחד. אני עומד שם ויורה. לוחץ ויורה, מתוך הפחד הזה. אמירה של לשתק את מקורות הירי, כי כל הזמן ירו. לא ידעתי מי יורה ועל מה. חטפתי על הדופן, עזבתי את המקלע וירדתי לראות שהנהג שלי בחיים, לא יודע מי זה בכלל, כלום".

יכולת פשוט לצעוק לו. "לא, היתה המולה נוראית, וירדתי לראות שהוא בסדר וגם שהחייל שלי בסדר, והיה פחד. למה היה פחד? כי לא היו פקודות. גם המכשיר הזה, הכלי הזה, אף אחד לא ישב איתי אפילו שבע דקות ואמר – אדון מ"מ מק"ב, אתה מקבל את המכשיר החדש שצה"ל מכניס פעם ראשונה ישר לרטוב, ואתה מתכבד להשתמש בו, וכאשר תראה אור ירוק או צהוב, תפעל. זאת היתה יחידה של שלושה חיילים. דוס איז דה מאייסה. כשהרכב נעצר, אז לנהג לא היה תפקיד. אין לו לאן לנהוג. ואתה עומד שם כמטרה נייחת, יש לך כוח אש גדול, אבל גם לא ידעת מה האפקטיביות שלו. זה עושה רעש של מזגן שלא מקרר".

כמה פעמים ירית על תל פאחר? "הרבה".

המח"ט יונה אפרת [ארכיון צה"ל]

כמה יוצא בכל צרור כזה? "בלחיצה אחת? מכל מקלע נורים עשרות. יריתי כמה צרורות ואז אני זוכר שהיה פתאום שקט. ירדתי מהזחל"ם, אל תשאל אותי אחרי כמה זמן, ואני הולך מאחורי הזחל"ם. קרי, אני מגן על עצמי מתל פאחר. ואז עובר פתאום ידידנו יונה אפרת [המח"ט], זה אני לא אשכח לו, עובר זקוף עם איזה שובל של אנשים, חמישה או שבעה, ואומר – חבר'ה, תילחמו חזק כדי שאוכל ללכת זקוף. אני כקצין צעיר, לא שוכח לו את זה. אני חושב שזה היה משפט עלוב. זו היתה שחצנות. כאילו הוא לא בעניינים. מה זה 'להילחם טוב כדי שתלך זקוף'? מי יכול ללכת פה זקוף? לא היה באמירה הזו שותפות למאמץ. אני לא הייתי אמור לקדם את המפקד כשהוא עובר עם הפמליה שלו. לא הבנתי את זה".

עוד מעט נחזור לזה וננסה להבין למה אפרת אמר את מה שאמר. אבל כמה זמן עבר בין הירי שלך על תל פאחר להגעת המח"ט? "הרבה זמן".

אחרי שירית הפסקת לירות, למה הפסקת? "אני מנסה לנתח את זה. פתאום היה שקט וברגע שהיה שקט יכול להיות ששמעתי 'חדל' אליי. כנראה כדי למנוע אש על כוחותינו, כי אני כן מעיד על זה שפתאום היה שקט, וזה מתחבר עכשיו שהחבר'ה עלו ואמרו – יש פה את המפלצת הזאת. אי אפשר לכוון אותה, אפשר לכוון למוצב, אבל לא מעבר לזה. באותו רגע שהיה שם שקט, ירדתי ונשארתי ליד הכלי כי לא אמרו לי פקודה לאן ללכת".

מה עשית בכל הזמן הזה ועד לסיום הקרב? "עומד לי ליד הכלי".

אתה זוכר מי עבר על ידך בכל הזמן הזה? "עברו, לא זוכר מי".

חברך מהפלוגה, המ"מ עזרא סלע, עבר על ידך? "לא זוכר. אני יודע להגיד שעברו על ידי אנשים, חיילים".

איפה היו הטנקים? "אני הייתי אחריהם איפשהו. אני גם לא זוכר שאפשר היה לעקוף אותי. הייתי ממש על הדרך".

היית באיזו צומת? "לא בצומת".

ראית טנק סורי קטן? "לא ראיתי".

ראית זחל"ם פגוע שהתפוצץ על הדרך? "לא ראיתי".

כמה זמן עבר מרגע שהפסקת לירות וירדת מהזחל"ם ועד שראית את המח"ט מגיע? "אני זורק – עד 20 דקות. אולי פחות, אבל לא יותר. ירדתי, הייתי חצי לא בנמצא".

למה לא היית בנמצא? "כי הרעש של המכשיר שלי היה נוראי. כשאתה נכנס למוד של הקרב ואתה נורא פוחד, ואני נורא פחדתי, הייתי חצי לא במציאות. אבל תפקדתי, לא ברחתי. הייתי מאחורי הזחל"ם".

בזמן הזה אתה זוכר משהו מיוחד שקרה? "חוץ משני הפיצוצים שהיו על הדופן, הדבר הבא שאני זוכר זה ידידנו יונה אפרת".

יש לך מושג בזמן הזה מה קורה בתל פאחר? "אין לי מושג מה קורה שם, אני שומע יריות".

וחיילים באיזור שלך? "אני רואה חיילים עולים".

בהתחלת הלחימה? "כשיריתי – לא ראיתי. ואז ברגע מסוים ראיתי חיילים עולים מימיני, דרומה לי, ואז היה את השקט הזה וכנראה אמרו חדל. כי עלו ולא רצו אש מלמטה. משהו כזה".

כשהמח"ט מגיע ואומר מה שאומר, מה קורה איתך? "אני די מתחלחל מהאמירה הזו. הוא עבר ברגל ומאחוריו כמה אנשים שלו".

הוא עלה למעלה? "הוא הלך במעלה השביל, דרומה. זה מה שאני זוכר".

לאן הוא הולך דרומה? "לאורך הכוחות כנראה. תראה, המג"ד שלו [מוסא קליין] אני לא יודע אם כבר היה בנמצא, לא יודע אם הסמג"ד שקיבל כדור בצוואר"…

אתה ראית את הסמג"ד הפצוע? "לא ראיתי את הסמג"ד פצוע. אבל את מוסא ראיתי אחר כך הרוג. זה היה אחד המסמרים האחרונים להלם קרב שלי".

עוד לפני זה, אחרי שהמח"ט אמר מה שאמר, מה קורה איתך? "אל תתפוס אותי בזמנים, לכן אדלג רגע, והתמונה הבאה היא שאחיק בא [אחיקם שפירא, מ"מ בפלוגה ג'] ואומר לי – עכשיו אנחנו מרכזים את כל מי שנמצא פה. אני מבין עכשיו, שמי שעלה – עלה, ומרכזים חיילים. אחיק תפס פיקוד, הוא הניע את המהלך שאוספים את החיילים. הוא כנראה קיבל הוראה כזו ובדרך הוא תפס אותי. הלכנו שנינו למעלה בשביל שהקיף את המוצב. הלכנו ראשונים, לפנינו לא היה אף אחד. אני סמכתי על אחיק שהוא מנווט".

מה אתה רואה בדרך לתל? "ראיתי טנק, זה היה על השיפולים של התל, עומד על הדרך".

ראית לידו אנשים? "לא ראיתי אנשים עליו, או לידו. ואז נכנסנו לתל, וכבר אז ראיתי את השורה הארוכה של ההרוגים. הם רוכזו ממש בכניסה. אחיק אומר – אנחנו עכשיו צריכים לחפש אם יש עוד כל מיני סורים, ואל תתפוס אותי במילה מה קרה לפני מה. אגיד שני דברים שאני זוכר: האחד, שמתוך שוחה יצאו 11 חיילים סורים, והייתי שם אנוכי עם עוד שניים, והאינסטינקט היה לירות בהם. הם יצאו מהקצה הצפוני של החלק הצפוני. היתה שם איזו עמדה, הם היו במין כוכים כאלה ומשם יצאו עם ידיים מורמות. לקחתי אותם לפתח המזרחי של המוצב ושם טיפלו בהם. כשנכנסתי לתל והייתי די במרכזו, שם היה מוסא [המג"ד], הוא שכב שם. בשבילי זה היה הלם. ואני זוכר ששלושה חבר'ה ואני נשאנו אותו. לקחתי אותו ביד אחת, לא היתה לנו אלונקה".

תל התעלות, יוני 1967 [צילום: יורי הירשפלד]

מה אתה זוכר ממנו? "הוא שכב על הגב, רגליים חצי פשוקות, וזה היה המסמר האחרון בהלם קרב שלי. זה נתן את התווית, וזה היה מאוד קשה. הבאנו אותו לנקודת הריכוז בכניסה, ואז נכנסנו לתעלות האלה. פתאום הבנו שהריכוך של חיל האוויר היה בדיחה. הרחתי את הריח החרוך של הבשר. אני לא זוכר חברים שראיתי, הדבר הבא שאני זוכר זה שירדנו לשביל שממנו באנו והלכנו לחורשת טל. זה יום שישי בערב, ויום טוב הרס"ר האגדי הכין ארוחת שבת כמו בספרים".

באיזו שעה הגעתם לחורשת טל? "אני חושב שבשעה שש או שבע בערב. או שזה היה יותר מאוחר".

ואם אגיד לך שהגעתם לחורשת טל למחרת לקראת ארבע בבוקר? "אמור שנית?!!".

שלוש וחצי לפנות בוקר. "תראה מה קרה לי!".

בנוסף לזה, טווח הזמן מרגע שירית בזחל"ם ועד שראית את המח"ט מגיע, הוא לפי הערכתי כשלוש שעות. "תראה מה קרה לי".

מה שנשאר מגדוד 12 החל בסביבות 11 בלילה במסע חזרה לחורשת טל. "זה נכון שחיכתה לנו שם ארוחת ערב?".

היתה ארוחה וגם בגדים נקיים. "זה היה יום טוב. אני זוכר את המסע לחורשת טל כמסע עצוב מאוד. לא זוכר שדיברתי עם מישהו, לא זוכר עם מי הלכתי, היחידי שהיה לי קשר איתו זה עם אחיק. אני הייתי הלום".

מה קרה ביום-יומיים הבאים? "אני זוכר שבשבת לקחו אותנו לאיזור תל חמרה לנקות את השטח. אני מאוד פחדתי. בשבילי המלחמה הסתיימה, מנטלית. לא רציתי עוד. אבל הלכנו לשם, הגענו ולא היה כלום. ואז אני זוכר שהגענו ישר למסעאדה או קונייטרה. את קונייטרה אני זוכר רק בזכות הופעה של להקת הנח"ל. זה היה באולם".

באולם הקולנוע של קונייטרה. "נכון".

זוכר תחקיר שהתבצע שם על הקרב? "זוכר מעמד כזה, לא זוכר מה היה ומה נאמר. לאחר מכן הייתי הראשון, הרי כל יהודי אוהב לומר שהוא היה הראשון, אבל הייתי מהראשונים שעלו ותפסו את החרמון לתעסוקה מבצעית. עלינו עם פרדות ועם נווט ממג'דל שמס. היה ערפל, ושם למעלה היה צריף עם עשן מיתמר, אלה היו חבר'ה מהמודיעין. אנחנו היינו באוהלי סיירים בוואדיון קטן מתחת לצריף. האספקה הגיעה בהליקופטר, שהלך לו הרוטור והוא הושבת שם.

"לאחר מכן ישבנו במסעאדה. קיבלתי ג'יפ והייתי אחראי לחפש בכל האיזור מחסני תחמושת ולדווח על זה, וכך עשיתי. נסעתי לקלעת נמרוד, נסעתי לדרום הרמה, שם מצאנו בכל מיני מערות ריכוזי תחמושת. חיל הנדסה באו לבדוק שזה לא ממולכד. מצאתי לפחות חמישה מחסנים כאלה. זה היה בשבילי שחרור נהדר. אבל אני הייתי שברירי, מאוד פחדתי שמחכים לי בכל מקום. הגעתי פעם ראשונה הביתה בערב שבועות, וכששאלו אותי בבית איך היה, אמרתי רע מאוד. אלה היו שתי המילים הראשונות והאחרונות שאמרתי על תל פאחר ב-20 השנים הבאות. לא דיברתי על זה".

נחזור לסיפור המח"ט. לפי עדותו של קצין השלישות החטיבתי, רס"ן מתי רובינוביץ', שהיה בכל זמן הקרב מתחת לתל, המח"ט יונה אפרת הגיע לקראת סיום מכיוון בורג' בביל. כשהוא הגיע, הוא ראה למורת רוחו חיילים רבים שוכבים מאחורי מחסות. "זה נכון. הזכרת לי – חיילים שכבו מאחורי מחסות כי ירו עלינו".

לדברי קצין השלישות, החיילים בשטח אמרו למח"ט – תיזהר, יירו עליך, והוא ענה בכעס – כאן אף אחד לא ישכב. והוסיף – אז תגנו עלי. מה שמעת אתה שהוא אמר? "הוא אמר – תילחמו טוב כדי שאוכל ללכת זקוף".

הכוונה שלו היתה לעודד אותם. אם הם כל כך חסים על חייו, אז תקומו ותילחמו. זה פירוש מקובל עליך? "זה נשמע קצת אחרת, אני מבין עכשיו אחרת את נקודת המוצא".

אתה ראית בזה סוג של התנשאות ויהירות, אבל הכוונה שלו היתה לתת דוגמה אישית: הנה, אני הולך זקוף, לא פוחד, צאו מהמחסה שלכם ותילחמו. "אבל עכשיו שאתה מזכיר לי, זה נכון, החבר'ה הסתתרו. הסבירות לפגוע בברווזים בלונה פארק קטנה יותר".

אני מספר ליורי כי כשהגיע המח"ט לקראת סיום הקרב השעה היתה סמוך לשש בערב, או לאחר מכן. נראה שהחיילים ששכבו מתחת למוצב היו כבר זמן ארוך תחת שקט יחסי. ייתכן שהאש שנורתה ממרומי התל לכיוונם כבר פסקה כמעט לחלוטין, ועדיין היו רבים שהסתתרו. לא היה מי שיגיד להם מה לעשות, למרות שבשטח היו לפחות שני קצינים מהגדוד, יורי ואחיק, וכן קצין השלישות החטיבתי. יורי אומר: "לי לא היתה שום תמונת קרב ממה שמתרחש ולא יכולתי לתת פקודות מתאימות. דרך אגב, אני לא זוכר שלפני עלייתנו לתל פאחר השתתפתי בקבוצת פקודות כמו שלמדנו – ידיעות, מטרות, כוונות. לא היה משהו מסודר. לא אמרו לי – יורי, אתה עם המפלצת הזו ברגע שהיא מסיימת את תפקידה אתה חובר ל-א' או ל-ב'".

בוא נחזיר אותך לעוד אירוע בקרב. בשלב מסוים לאחר שסיימת לירות פתאום הזחל"ם שלך נעלם. נכון? "נכון, ואת זה סיפרו לי באירוע אצל תשבי".

אני זה שסיפרתי לך. "כן, אמרת שלקחו את הזחל"ם שלי ושמו עליו אלונקות".

לא יודע אם אלונקות, אבל לפחות אלונקה אחת דחסו אליו. הפגשתי אותך עם איתן תגר מההנדסה, הוא נפצע קשה בהסתערות החזיתית של הסמג"ד זוהר ונוי והמ"פ מיכה תשבי. הם רצו אל הגדרות תחת אש, תשבי נהרג, תגר נפצע קשה. הוא זכר שפינו אותו בזחל"ם ארבעה קנים.

איתן תגר (מימין) ויורי הירשפלד באירוע השקת הספר "תל התעלות"

וכך סיפר תגר בראיון בנעמוש: "פינו אותי בערך בשעה חמש. הורידו אותי בזחל"ם 4 קנים 0.5. נדמה לי שהייתי הפצוע היחיד בזחל"ם כשלידי היה חובש. לא היה מקום בגלל מיתקן הירי שמילא את כל תא הלוחמים. האלונקה שכבה על הדפנות למעלה, וכל פעם שהיתה קצת נופלת היו מרימים אותה".

אתה זוכר שלוקחים לך את הזחל"ם ושמים עליו פצוע או פצועים? יורי: "לא, ממש לא".

בזיכרון שלך אתה כל הזמן עומד ליד הזחל"ם? "בזיכרון שלי אני כל הזמן ליד הזחל"ם, והתמונה הבאה היא עם המח"ט ועם אחיק".

הזחל"ם שלך הוסב לפינוי, אבל נכון שהיתה לכם עוד תחמושת ואפשר היה להשתמש בו בקרב אם היו נזקקים פתאום? "נכון".

רופא הגדוד לקח כל כלי אפשרי לפינוי פצועים. הוא אחר כך חטף על כך נזיפה מהמח"ט. "ומצד שני זו דילמה של רופא, ויכול מאוד להיות שהציל בזה הרבה מאוד חיילים".

יצוין כי בעדותו של קצין השלישות רס"ן מתי רובינוביץ' למחלקת היסטוריה של צה"ל, הוא סיפר: "נעצר על ידינו זחל"ם עם מיתקן ירי מיוחד, אך המיתקן לא פעל. מאחוריו היו כמה פצועים ונעזרנו בו כדי לפנות פצועים".

הלם הקרב: "תל פאחר לקח גוש שלם מתוכי ונעל אותו"

יורי השתחרר מצה"ל באוקטובר 1968. צלו של תל פאחר ליווה אותו לכל מקום. "אני יכול להגיד שמצד אחד הקרב עיצב אותי, אבל הוא לקח גוש שלם מתוכי ונעל אותו. הוא עיצב למשל את המקצוע שלי. למדתי עבודה סוציאלית, הייתי קצין מבחן לנוער, ניהלתי בית ספר לנוער בסיכון. כשהתגייסתי רציתי להיות שחקן, ולבסוף שיחקתי על מגרש אחר לגמרי. זה עיצב אותי מקצועית. הייתי חזק מאוד בשטח, אבל ברמה האישית – רק אחרי טיפול ארוך מאוד התייצבתי".

מתי התחלת בטיפול הזה? "ישר אחרי המלחמה. הלכתי לדודה שלי בכפר שמריהו, היא חיבקה אותי וליטפה אותי והיה שם פסיכולוג והיא מיד הכניסה אותי אליו. הייתי איתו פעמיים, הוא ניסה ולא הלך. אמרתי לו שהכל בסדר איתי. הנושא של הלם קרב בזמנו לא היה מסומן כמחלה. אני למשל לא עשיתי מזה הרבה. אני שתקתי. כשדודתי שלחה אותי לפסיכולוג, לא בדיוק ידעתי למה אני צריך ללכת אליו. היתה לי פסאדה חיצונית, היתה לי חברה, תפקדתי, אבל העסק בפנים לא נפתח. כל אירוע בטחוני שקרה, או שנפלו קטיושות על נהריה, התפרקתי בכמה מקומות. זאת למרות שאפילו הפכתי למפקד העיר נהריה בהג"א במילואים, עיר מוכת קטיושות".

איך ניהלת ככה את העניינים? "היה לי מאוד קשה. תפקדתי כמפקד, אבל התפרקתי בכמה מקומות. הייתי אפוף חרדות עד שהבנתי שזה לא הולך ככה יותר. הייתי כבר אבא לילדים בוגרים, הייתי מנהל בית ספר לחניכים, הייתי מאוד פעיל. אבל כשנתקלתי בפעולות איבה, הייתי מיד מתחת לשולחן".

מתחת לשולחן פיזית או נפשית? "גם פיזית. למשל, בנישואים הראשונים שלי גרנו ממש על הים בנהריה, ואחרי החדירה הראשונה של מחבלים לנהריה [1974], אני הייתי לילות עומד על החלון וצופה לים. הייתי בתשמוע. ובקטיושה הראשונה שהיתה נופלת על העיר, אני גרתי קומה שלישית או רביעית, אין אלוף אולימפי שהיה מגיע יותר מהר ממני למקלט. הייתי במצב נפשי לא טוב. זה ריסק לי את הנישואים הראשונים שלי ואולי גם את השניים. רק לפני שבע או שמונה שנים היפנו אותי לער"ן [עזרה רפואית נפשית] והם שלחו אותי לפסיכולוג ד"ר סעדון, שהוא מלאך, והוא עשה את העבודה. הוא החזיר אותי לחיים. היום אני מפוקס".

איך? "מצאתי את עצמי, בהמלצתו, נוסע לתל פאחר עם הכלה הנפלאה שלי ושני הילדים ועם אחותי, מספר להם על תל פאחר, מטייל שם, חי את המקום בצורה חיובית. אבל בלוקדה יש. שמות ודברים ששכחתי, וארבע בבוקר אצלך זה שש בערב אצלי. דברים מהסוג הזה".

מה במלחמה הזו גרם לך להלם קרב? "אני יכול לקחת שלוש תחנות. הראשונה זה שאמרו לי – אדוני, אתה תהיה בנעמוש מסמן לכוחות בנצנצים. זה לקח אותי רחוק מאוד. כשזה לא קרה, אז באמת נגולה אבן מלבי. תחנה שנייה היתה לעמוד כמין זחל"ם שמחכה שהמרגמה תיפול פנימה עלי. בגרמנית אומרים – וויר סטנדרט דורט ווי ביסטלט, אונד ניחט אבגהולט – כאילו עמדנו שם כמי שהוזמנו ולא לקחו אותנו. עמדנו והייתי יעד נייח. זו היתה פעם שנייה שהיה לי שם מאוד קשה. לא הייתי עם חברים, רק עם חייל ונהג. עצם העמידה הסטטית והירי האימתני עם הרעש הנוראי, שאתה רק שולט במתגים האלה, אבל אין לך שום שליטה נוספת ואתה לא יודע כלום. אתה רק יודע שאתה במלחמה. והפעם השלישית היתה המפגש עם מוסא קליין".

וכחלק מהטיפול של עצמך כתבת את השיר על תל פאחר. "תמיד כתבתי שירים. על תל פאחר כתבתי שלושה שירים בספר שקראתי לו 'זהות פדויה'. קודם כאילו הייתי בזהות בדויה ואחר כך פדויה. אחותי עשתה לי הפתעה גדולה ליום הולדת 70 ונתנה להלחנה שישה שירים שבחרה. זה אוסף של שירים שנכתבו לאורך השנים ועזרו לי מאוד, אבל לא פרסמתי אותם. כתבתי על תל פאחר את השירים "דמעות יבשות", "עשרים שנה" ו"המוות הורג אותי".

השיר "עשרים שנה" הושמע בטקס היובל בתל פאחר, איך הרגשת? "ישבתי מוצמת באירוע. החבר'ה הטובים שלי מהגדוד סיפרו שהם היו המומים מהשיר". [לשמיעת השיר שהלחינה ושרה נעמי עטר לחצו כאן].